מתוך קופסאות מאובקות הוצאתי אותן, בובות החרסינה שנהגתי לאסוף מכל העולם מאז שהייתי ילדה קטנה.
כמעט שכחתי מקיומן, ממספרן ומצורתן..אך לאחר מקלחת קצרה נזכרתי טוב טוב כמה אהבתי להשחיל אצבע בין התלתלים המסודרים להפליא וכמה התעצבנתי כל פעם שנפל הכובע מראשן.
אך הפעם זה היה שונה, הייתי צריכה לצלם אותן לפוסט הראשון..השגתי מצלמה וסידרתי את הבובות בשורה, הסתכלתי טוב בכל אחת ונסיתי לחשוב איך אוכל לצלם אותה. כל מה שעלה לי לראש התקשר לחושך ולבובות שבורות..לא הצלחתי להבין מדוע זה קורה!
התחלתי לצלם את הראשונה...לא הצלחתי, אותו הדבר קרה גם עם השנייה והשלישית!!! WTF? סערת העצבים והתסכול שיגעה אותי, התחלתי לצעוק ולדבר עם הבובות שמרמרו לי את החיים..ופתאום נפל האסימון, לבובות היו הבעות פנים שהשפיעו עלי מבלי להבין את זה בכלל! מה רע בלחייך? על מה לעזאזל אתן כועסות כלכך!
תכל'ס "Why so serious?"
(שתי הגרמניות נגד האמריקאית)
ואז הבנתי, אהבה אבודה היא כנראה הסיבה למרמור
הצ'כית מנחמת את הסקוטית
והאיטלקיה יצאה לשופינג
והפולניה..
No comments:
Post a Comment